פסק-דין בתיק ת"א 749-08

1.       התובע והנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") הנם בני דודים והבעלים במשותף, יחד עם אחרים, של מקרקעין הידועים כחלקה 14 בגוש 10375 מאדמות שפרעם (להלן: "המקרקעין"). המגרשים בהם מחזיקים הצדדים במקרקעין הנ"ל צמודים כשהמגרש המוחזק בידי הנתבע גובל את מגרשו של התובע מצד מערב. כל אחד מן השניים הקים על מגרשו בית מגורים, כאשר התובע הקים את ביתו עוד בשנות השישים ואילו הנתבע השלים את בניית הבית בסמוך לשנת 2005.

2.       לטענת התובע, מאז שהקים את בית המגורים על מגרשו, בשנת 1963, הוא עושה שימוש בדרך גישה העוברת במגרשו של הנתבע וכן עושה שימוש בשטח ברוחב של 5 מטרים בצדו המערבי של מגרשו לצורך כניסה לבית ברכב.

3.       המקרקעין היו במקור בבעלותם המשותפת של אבי התובע חנא משיעל ז"ל ואבי הנתבע מס' 1 קיסר משיעל ז"ל שהיו אחים. החל משנת 1976 התנהלו בין השניים הליכים בערכאות השונות שעניינם השימוש והחזקה במקרקעין. בסופו של דבר ניתן פסק דין של ידי כב' השופט א' קיטאי הקובע מעין חלוקה בין הצדדים. לטענת התובע אותו פסק דין מעניק זכות מעבר למגרש המוחזק כיום על ידו, דרך מגרשו של הנתבע. הואיל והוא עשה  שימוש באופן רציף לכל הפחות משנת 1963 בזכות מעבר זו, הן רגלית והן ברכב, קמה לו, לשיטתו, זיקת הנאה לגבי אותה דרך גישה וכן לגבי השטח בן 5 מטרים במגרשו של הנתבע בהם עשה שימוש. 

4.       בתביעתו טען התובע כי חרף פסק הדין הנ"ל, חסמו הנתבע ושני בניו, הנתבעים 2 ו- 3, את דרך הגישה למגרשו. לפיכך, עתר התובע לפסק דין המצהיר על זיקת ההנאה לטובתו לגבי דרך הגישה והשטח בצדו המערבי של המגרש שבבעלותו, וכן עתר לעגן בפסק דין את זכותו לעשות שימוש באותם שטחים. בנוסף, טען התובע כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לידו סך 113,000 ש"ח בגין הנזקים וההפסדים שנגרמו למגרשו כתוצאה מחסימת דרך הגישה וכן בגין העלויות של הקמת דרך חדשה ככל שהדבר יתאפשר.

5.       הנתבעים מצדם טענו כי התובע בא בחוסר ניקיון ידיים לבית המשפט בהעלימו הסכם חלוקה שנעשה בין שני האחים (אביו של התובע ואביו של הנתבע), מאוחר יותר לפסק הדין המוזכר לעיל.

בהתאם להסכם החלוקה שנחתם ביום 19.4.1986, ואושר על ידי בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ש' ברלינר) ואף קיבל תוקף של פסק דין, הגיעו האחים להסכמה לגבי חלוקת המקרקעין ביניהם (להלן: "הסכם החלוקה"). על פי אותו הסכם, אין למגרש המוחזק על ידי התובע דרך גישה או זכות מעבר ממגרשו של הנתבע. הנתבעים הוסיפו כי הכניסה למגרשו של התובע נעשית מדרך המצויה בצדו המזרחי של המגרש. בהקשר זה הפנו הנתבעים לכך שהתובע מתגורר בקנדה מאז 1978 וביתו היה מושכר משך שנים רבות לצדדים שלישיים וכי הוא נמנע לאורך כל אותן שנים מלעורר כל טענה בקשר לדרך הגישה למגרשו.

הנתבעים טענו עוד כי התובע ידע אודות הסכם החלוקה מזה שנים רבות אך לא נקט בכל פעולה ולא הביע כל הסתייגות שתעיד על התנגדותו למוסכם. עוד הכחישו הנתבעים את הנזקים הנטענים שנכללו בגדרה של התביעה, מה גם שרכיב זה של התביעה התיישן זה מכבר. 

6.       בטרם אכריע במחלוקת אני רואה לציין כי כל הניסיונות שנעשו על מנת לפשר בין הצדדים ולאפשר להם להגיע להסדר מוסכם, עלו למצער בתוהו. בטרם שמיעת הראיות עמדו ב"כ הצדדים על קיום ביקור בשטח, אשר עשוי היה לדבריהם להביא לפתרון המחלוקת. ואכן ביום 1.6.2011 נערך ביקור במקום במהלכו עמדתי מקרוב על המבנה הטופוגרפי של המגרשים, על מיקום בתיהם של הצדדים ועל דרכי הגישה למגרשו של התובע.

אקדים את המאוחר ואעיר כי אין בסיס לטענתו של התובע כאילו אין דרך גישה למגרשו זולת שביל הגישה העובר במגרשו של הנתבע. כפי שציינתי בפרוטוקול הביקור במקום, מעל ביתו של התובע, במפלס הכביש, קיימת רצועת קרקע המצויה בבעלותו. אותה קרקע גובלת במגרשו ונמצאת בהמשך ישיר לכביש. אלא שרצועה זו גבוהה ממפלס ביתו וחצרו של התובע באופן ניכר. על מנת ליצור כניסה לרכבים דרך אותה קרקע יש צורך להכשיר ירידה תלולה מהמפלס הגבוה למפלס הנמוך. הואיל ולא עמדו בפניי כל נתונים לגבי עלותן של אותן עבודות הכשרה, ומתוך מגמה לפשר בין הצדדים, הוצע כבר במעמד הביקור במקום לבחון סוגיית העלויות כאשר אופן החלוקה בין הצדדים יידון מאוחר יותר לאחר שיתקבל אמדן ההשקעה הכרוכה בעבודות ההכשרה והפיתוח. אלא שהנתבע דחה את ההצעה על אתר וסרב לשאת בכל תשלום. לשיטתו, הוא מעולם לא פגע בזכויותיו של התובע ולכן אינו חב כלפיו בכל פיצוי או השתתפות.

עוד יוער כי בפועל נכנס כיום התובע למגרשו דרך שביל גישה המצוי בצדו המזרחי של המגרש. לדבריו, אותו שביל עובר במקרקעין השייכים לשכנו שמאפשר לו, לעת עתה, לעבור דרך אדמתו. טענה זו לא הוכחה כלל, ואולם לצורך הדיון אצא מתוך הנחה שאכן אותו מעבר מזרחי עובר בחצריו של השכן. אין בכך כדי לשנות ממסקנתי כי לתובע עדיין עומדת אפשרות מעבר דרך חלקת הקרקע שבבעלותו המצויה בהמשך ישיר לכביש. כפי שציינתי לעיל, לצורך יצירתה של אותה דרך גישה חדשה, יש צורך בהכשרת המקום על ידי יצירת מעבר בין המפלס העליון, שבו מצויה אותה רצועת קרקע לבין המפלס התחתון בו מצויים ביתו של התובע וחצרו. האפשרות האחת הנה בניית מדרגות שיקשרו בין המפלס העליון לתחתון, כאשר התובע יחנה את רכבו בכביש המצוי במפלס העליון. האפשרות האחרת, שעלותה גבוהה יותר מן הסתם, הנה על ידי סלילת דרך גישה לרכב שתחבר בין שני המפלסים. אפשרות זו, כרוכה אמנם בעלויות כספיות, אך יש בה כדי להפריך  את טענתו של התובע לפיה באם תידחה תביעתו, ייווצר מצב שבו  מגרשו יעמוד מבודד כמעין אי בלב ים, ללא כל דרכי גישה אליו.

משהוסרה טענה זו מהדרך, אפנה לבחון את יתר טעות הצדדים.

7.       בראשית הדברים אני רואה לציין כי יש מידה רבה של צדק בטענה אותה מעלים הנתבעים לגבי חוסר ניקיון הכפיים של התובע, שעה שראה להעלים את קיומו של הסכם החלוקה מעיני בית המשפט.

התובע עתר לסעד הצהרתי שמקורו בדיני היושר, ולכן "בגדר מושכלות יסוד סעד הצהרתי יינתן בכפוף לעקרונות היושר והצדק" (ע"א 2464/04 עיריית ת"א-יפו נ' חברת שיכון אזרחי בע"מ (11.1.07). וכפי שנקבע בע"א 656/79 מורי ס' גרינפלד נ' יעקב קירשן ואח', פ"ד לו(2) 309, עמ' 318-319: